באותה דירת חדר, בה הזדקנה והלבין שיער ראשה. 
יושבת היא ותופרת, חולמת על אותן שנים עברו.
כאשר הבית המה, מקולות והמולה של ילדים.
מן המטבח עלו ריחות הפשטידה
ותבשילי השבת האחרים.
האמינו לי על דברתי, בביתנו לא חסרה הדלות.
אך מאיתנו הילדים לא החסירה דבר.
את פת הלחם מפיה, נהגה לחלוק ברצון עם כולנו.
כי למען ילדיה, היתה מוכנה להקריב גם את חייה.
לבד ניקתה, לבד תפרה, לבד כיבסה,
תוך נענוע העריסה.עבדה בימים,
טרחה בלילות ותמיד מצאה זמן לחתל תינוק.
זאת היא האמא היהודיה,
כמה מאושרים אתם האנשים
אשר אמכם עודנה חיה.
ברכו את אלוהים על כך יומם ולילה .
עם פאתה הנוכרית אל תתביישו ואל תבקשו להסתירה.
עליכם לנשק את ידיה, לדאוג לשלומה ורווחתה.
שאו תפילה לאלהים לדאוג לבריאותה, לשמור על חייה.
האל יכול להעניק לכם את כל העושר שבעולם,
מיליוני כספים, יהלומים, בתים גדולים, יפים.
אך דבר אחד לא תקבלו יותר,
זאת השם מעניק לכם, רק פעם אחת בחיים."
שירת ה"יידישע מאמע" אשר באה אחר כך, השאירה את המאזינים מהופנטים.
בקולה הצרוד מעט מהתרגשות, היא נגעה בנפש כל שומעיה.
יש אומרים כי ההקלטה בוצעה סמוך לפטירת אימהּ,
מה שהביא לשירתה הנרגשת.
אני זוכר, כילד, כאשר שמענו את השיר, שררה דממה בחדר ,
איש לא נשאר שווה נפש ואף עין לא נותרה יבשה.
ביקשו להשמיע את התקליטון שוב ושוב. קשה היה להתנתק ממנו.
את סופו הטראגי של התקליטון עם השיר, אין לי רצון רב, לספר כאן.
אך אם הסקרנות מושכת אתכם, אגלה כי ידו של עבדכם היתה במעל.
[ראו, להלן , את הסיפור קופרניק וואס]
